הקולנוע הישראלי שכדאי להכיר: מסע בין סרטים, תקופות וז׳אנרים

הקולנוע הישראלי עבר דרך ארוכה מאז הסרטים הציוניים של ימי טרום המדינה. לאורך העשורים הוא שיקף את החברה הישראלית על כל מורכבויותיה: העלייה וקליטת העולים, המתחים בין עדות, המלחמות והשכול, הדת והחילון. היום סרטים ישראליים מוצגים בפסטיבלים החשובים בעולם, וכמה מהם אף הגיעו לשלב המועמדות לפרס האוסקר. למי שרוצה להכיר את הקולנוע המקומי לעומק, הנה מסע קצר בין התקופות והז׳אנרים המרכזיים.

השנים הראשונות: קולנוע של חזון

בשנים הראשונות של המדינה, רוב הסרטים שהופקו בארץ היו בעלי אופי אידיאולוגי. הם עסקו בהתיישבות, בבניין הארץ ובגבורה, והציגו את דמות הצבר החזק והנחוש. רבים מהם נעשו בשיתוף עם מוסדות ציבוריים, ונועדו בין השאר לחזק את הסיפור הלאומי בעיני הקהל בארץ ובתפוצות.

סרטים אלה אולי נראים היום מיושנים, אבל הם מסמך היסטורי מרתק. הם מאפשרים לראות איך נראו הארץ, הערים והקיבוצים בשנים ההן, ואיך ראתה החברה הישראלית את עצמה. חלק מהסרטים זמינים בארכיונים ובמאגרים דיגיטליים של ארכיוני סרטים, וכדאי לחפש אותם.

סרטי הבורקס והקומדיה העממית

בשנות השישים והשבעים התפתח ז׳אנר שזכה לכינוי סרטי בורקס. אלה היו קומדיות ומלודרמות עממיות שעסקו לרוב במפגש ובמתח בין יוצאי עדות המזרח לאשכנזים, בין עשירים לעניים ובין שכונה לעיר. הסרטים היו מצליחים מאוד בקופות, ורבים מהם נחשבים היום לקלאסיקות.

הביקורת בזמנו לא תמיד אהבה את הסרטים האלה, וטענה שהם מציגים סטריאוטיפים. בשנים האחרונות יש הערכה מחודשת לז׳אנר, ורבים רואים בו ביטוי אותנטי לחוויה של עולים ולקשיי ההשתלבות בחברה הישראלית. סרטים של אפרים קישון ושל מנחם גולן מאותה תקופה ממשיכים להיות משודרים בטלוויזיה ולהיצפות בבתים רבים.

לצד סרטי הבורקס פרחו באותן שנים גם קומדיות צבאיות וקומדיות נעורים, שחלקן הפכו לסרטי פולחן. ציטוטים מתוכן נכנסו לשפה העברית המדוברת ונשמעים עד היום.

הקולנוע האישי והביקורתי

במקביל לקולנוע העממי צמח בשנות השישים והשבעים זרם של קולנוע אישי, שהושפע מהגל החדש באירופה. במאים צעירים יצרו סרטים אינטימיים, ניסיוניים לעיתים, שעסקו בבדידות, בזוגיות ובחיים בעיר. זרם זה כונה לעיתים הרגישות החדשה.

בשנות השמונים והתשעים הקולנוע הישראלי הפך לביקורתי יותר. סרטים רבים עסקו בכיבוש, במלחמת לבנון, ביחסים עם הערבים ובשאלות של זהות. הקולנוע הפך לבמה לוויכוח הציבורי, ולא אחת עורר מחלוקות סוערות.

סרטי המלחמה והזיכרון

המלחמה היא אחד הנושאים המרכזיים בקולנוע הישראלי. סרטים רבים עסקו בחוויית החיילים, בטראומה ובשכול, ולעיתים קרובות מתוך מבט אישי ולא הרואי. בופור, שעוסק בחיילים במוצב בדרום לבנון לפני הנסיגה, הגיע לשלב המועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר.

ואלס עם באשיר הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר. זהו סרט תיעודי מונפש שבו הבמאי מנסה לשחזר את זיכרונותיו ממלחמת לבנון הראשונה. הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר, והוכיח שאנימציה יכולה לשמש לסיפורים בוגרים ומורכבים במיוחד.

סרטים נוספים מאותה תקופה עסקו בחוויות של מלחמת יום הכיפורים ושל האינתיפאדות, והפכו את הקולנוע לאחד המקומות שבהם החברה הישראלית מעבדת את הטראומות שלה.

העשור של ההכרה הבינלאומית

בשנות האלפיים הקולנוע הישראלי זכה להכרה בינלאומית חסרת תקדים. סרטים ישראליים הוצגו בתחרויות הרשמיות של פסטיבלי קאן, ונציה וברלין, וזכו בפרסים חשובים. הערת שוליים, על יחסים מורכבים בין אב לבן, שניהם חוקרי תלמוד, ואג׳מי, שמתרחש בשכונה ביפו, היו גם הם מועמדים לאוסקר.

ההצלחה הזו נבעה במידה רבה מהקמת קרנות קולנוע ומחוק הקולנוע, שהבטיחו מימון יציב יותר להפקות מקומיות. בתי הספר לקולנוע בארץ הוציאו דור חדש של במאים ותסריטאים, ורבים מהם כתבו על המציאות שהכירו מקרוב.

קולות חדשים וגיוון

בשנים האחרונות הקולנוע הישראלי מגוון יותר מאי פעם. במאים ובמאיות מהחברה החרדית, מהחברה הערבית, מקהילת יוצאי אתיופיה ומקהילות נוספות מביאים למסך סיפורים שלא סופרו בעבר. גם נשים יוצרות תופסות מקום מרכזי יותר בתעשייה.

במקביל, יש עלייה בז׳אנרים שבעבר כמעט לא נעשו בארץ, כמו אימה, מתח ומדע בדיוני. יוצרים צעירים מנסים לשלב בין סיפור מקומי לבין שפה קולנועית בינלאומית, וחלק מהסרטים מגיעים לקהל רחב גם מחוץ לישראל.

הקולנוע הדתי והחרדי

אחת התופעות המעניינות בעשורים האחרונים היא עלייתו של קולנוע שנוצר בתוך הציבור הדתי והחרדי או עוסק בו מקרוב. בתי ספר לקולנוע שפועלים בקרב הציבור הדתי הכשירו דור של יוצרים שמביאים למסך סיפורים מבפנים, על אמונה, על ספקות, על משפחה ועל מקומה של האישה בקהילה.

סרטים כאלה זוכים לעניין רב גם בקרב קהל חילוני, ובפסטיבלים בחו״ל, משום שהם פותחים צוהר לעולם שרבים אינם מכירים. הם מתאפיינים לעיתים קרובות ברגישות, בעדינות ובהימנעות מסטריאוטיפים, ומציגים דמויות מורכבות שמתמודדות עם שאלות אוניברסליות.

לצידם צמחו גם סרטים שעוסקים במפגש בין העולמות: אנשים שעוזבים את הקהילה הדתית, או חילונים שמתקרבים אליה. המתח הזה, שהוא חלק מהחיים בישראל, הפך לנושא פורה במיוחד עבור תסריטאים.

היכן רואים קולנוע ישראלי

בעבר, הדרך היחידה לראות סרט ישראלי הייתה בבית הקולנוע או בשידור בטלוויזיה. היום יש הרבה יותר אפשרויות. שירותי הסטרימינג המקומיים מציעים ספריות של סרטים ישראליים, ותאגיד השידור הציבורי מעלה לאתר שלו סרטים רבים לצפייה חופשית. הסינמטקים בערים הגדולות מקיימים מחזורי הקרנות של קלאסיקות ישראליות, ולעיתים קרובות מזמינים את היוצרים לשיחה עם הקהל.

איך מתחילים לצפות

למי שרוצה להכיר את הקולנוע הישראלי, כמה דרכים פשוטות:

• לבחור סרט אחד מכל עשור ולצפות בהם לפי הסדר
• לחפש סרטים ישראליים בשירותי הסטרימינג ובאתרי הארכיונים
• להגיע להקרנות בסינמטקים, שמציגים גם קלאסיקות וגם סרטים חדשים
• לקרוא ביקורות ולהשתתף בדיונים אחרי הקרנות

הקולנוע הישראלי הוא מראה של החברה הישראלית, עם כל הסתירות, הכאבים וההומור שבה. היכרות איתו מאפשרת להבין טוב יותר מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים, וגם ליהנות מכמה מהסרטים הטובים, המצחיקים והמרגשים שנעשו כאן.